השונית
תיאטרון מחול על נשים ודגים
זכרונות ילדות מאילת פוגשים אישה שהופכת לתמנון, ומסע לילי בחוף תל ברוך מסתיים בכפר דייגים קטן ביפן. שלוש פרפורמריות נעות בין היבשה לים, ביצירת תיאטרון מחול אינטימית על נשים ועל דגים.
הפכתי להיות צמחונית אחרי תרגיל בבית ספר למשחק. התבקשנו להציג סיטואציה של דיסוננס קוגניטיבי, ואני, בתרגיל, אכלתי שניצל וליטפתי כלב.
זה היה השניצל האחרון שלי.
מדהים כמה עמוקות ההגנות שלי היו, כדי לאפשר לי להיות אקטיביסטית פמיניסטית, לוחמת צדק, ובערב לחזור הביתה לאכול דג או ציפור. כמה מפחיד להכיר בכך שזה אותו הסיפור - צדק, שוויון, חמלה.
מי מאיתנו שתופסים את עצמנו "כאלה שאכפת להם" מפגינים עדיין אלימות? וכלפי מי? נשים אחרות? בעלי חיים? אנשים מדת אחרת, מצבע עור שונה? אנשים שאנחנו לא רואים, רחוקים מטווח המחשבה שלנו, שמייצרים את הבגדים שאנחנו לובשים להפגנות? בעלי חיים בלי פה, טבע דומם, שעדיף לעצום עין מולו?
מדהים כמה ההגנות עמוקות, מטשטשות. מאפשרות למיעוטים מדוכאים לדכא מיעוטים אחרים, לאכול את החלשים יותר.
מה יקרה כשנרכיב משקפיים? זה יהיה מפחיד, בטוח. כנראה שלא נוכל לחיות כפי שחיינו בעבר. אבל אולי נכיר כלים חדשים שיאפשרו לנו לחיות בעולם החדש הזה. אולי משם יכולים לצמוח הפרחים מלאי הצוף של סולידריות אמתית.
תמר עמית יוסף, יוצרת ההצגה.
מאחורי הקלעים
.jpg)
בוגרת בית צבי.
כשחקנית: LES IS MORE (קפה הקאמרי), מרוב אהבה (ת.הסיפרייה), חברות הכי טובות (ת.הסיפרייה), יהודים רעים (ת.הספרייה), בביוף (ת. הנגב).
כיוצרת מוזיקה: LES IS MORE, קיץ אחרון, שש נפשות מחפשות מחבר.
בוגרת סמינר הקיבוצים.
ככותבת: בראש של אייר (תיאטרון השעה), תל אביב 1960, סוף סוף פיצה ומשק 140 (תיאטרון צה"ל), ואני לא יכולה לשנות את זה.
כבמאית: מדרגות הרבנות (פסטיבל תיאטרון קצר).
כשחקנית: תפוחים מן המדבר (בית ליסין), מחליק בגרון (פאתוס מאתוס), חנה סנש (מדיטק), אחותי הגדולה מכולם (תיאטרון הקרון) ועוד.
בטלוויזיה: המורדת, גאליס, האוצר שלנו, האחיות המוצלחות שלי ועוד.
תואר ראשון בבימוי בסמינר הקיבוצים.
כמעצב תאורה: ״לניו יורק זה לא משנה״ (הבימה 4), ״להתרומם״ (הבימה 4), ״דברים שפגשו אותי ברחוב״ (הסמטה), ״יצרים״ (הסמטה), ״לפעמים השמש״ (בית אלפא, פרינג׳ באר שבע), ״שומו שמיים״ (תיאטרון הסמטה), ״הראיס״ (תיאטרון יפו, הבימה 4), ״ריקודו של ג׳ינגיס כהן״ (הבימה 4), ״העד״ (התיאטרון הארצי לנוער)
כבמאי: ״זה מסתובב״ (תיאטרון יפו), ״הכובשים פינת אלנבי״ (תמונע, פסטיבל עכו).
במאית, דרמטורגית, צלמת ומשוררת.
בוגרת תואר ראשון בבימוי ובהוראה בסמינר הקיבוצים. בוגרת תואר שני בתיאטרון עכשווי בRoyal Central School of Speech and Drama.
בכתיבה: ספרי השירה ״פן אחנק״ ו״כאבי גדילה״.
בצילום: התערוכות ״פן אחנק״ ו״BOYZ WILL BE BOYZ”.
בתיאטרון: ״ואני לא יכולה לשנות את זה״-בימוי, ״מתפרק לי בתוכו״ - בימוי, “POP POP POP TILL YOU STOP” יצירה וביצוע, ״דברים שפגשו אותי ברחוב״ - עיבוד.
על הבמה
בוגרת הסדנה להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון.
כרקדנית אמנית מבצעת: להקת המחול הקיבוצית הצעירה, ״פליאצ׳י״- ענבל פינטו, ״תל אביב 1960״, “Place me”, ״רצות מקום להיות״- שלומי ביטון, ״משפחת פה מי לה״- נימה יעקבי, K for humanity- עירד אבני, Artists in movement- לילה רוז׳יה, אילת כהן- windmill
בתיאטרון: מגוון רב של תפקידים בתיאטרון הרפרטוארי (הבימה, הקאמרי, תיאטרון באר שבע, תיאטרון חיפה, בית לסין, התיאטרון העברי).
כתבה ושיחקה בהצגת היחיד "חבר" במהלך 3 עונות בתיאטרון הבימה.
בטלויזיה: קופה ראשית" - ערוץ כאן 11, "המסעדה של מיקי" - YES, בלתי הפיך - "רשת", מקס ומוזה - BIGI TV, מה בכריש, הבורר - HOT, החיים זה לא הכול, החברים של נאור ועוד.
דיבוב וקריינות בסרטים ופרסומות רבים.
הסטודיו לאומנויות הבמה מיסודות של יורם לוינשטיין
שחקנית: חצאית כאן קודקוד, כנעניות.
זמרת: 10 Voices.
כותבת: "את בדיוק כמו אמא שלך" בפסטיבל תיאטרון קצר.
בוגרת בית הספר למשחק סמינר הקיבוצים.
בתיאטרון: התינוק עם מי האמבטיה (הבימה), שמונה בעקבות אחד (תאטרון הקיבוץ), אני רואה בצבע (פסטיבל חיפה להצגות ילדים).
קריאות מבויימות בקאמרי ובית לסין.
קולנוע: "השמן" פיצ'ר קולנוע בבימויו של גודיש שניידר
שני צברי, שחר גליקמן
ענבר טנזר, שני צברי, שחר גליקמן
ענבר טנזר
שני צברי, שחר גליקמן